כמה ימים לאחר שגיליתי את מה שגיליתי, סיפרתי למנטורית שלי
כמעט אף אחד לא ידע עדיין כי את כל הבדיקות הראשוניות עשיתי בגפי או בלוויית חברה קרובה כמו אחות. לא היה טעם להעיר שדים משנתם כל עוד לא ידוע במה מדובר – ובמיוחד לא את הבת שלי שמתגוררת באילת!
 

היא הביאה לי שני ספרים. "המסע" של ביירון בייס,  ו"אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין.
אני בד"כ לא אוהבת ספרי הדרכה עם הנחיות לביצוע כגון "עשי הא ודא כדי שחייך יראו X",ולשמחתי  הספר של ביירון בייס לא היה כזה.
היא שיתפה את הסיפור שלה ובכל זה גם את המסלול שעשתה, מה שנתן לי המון כוח בהחלטות שאני עצמי עשיתי מתוך אינטואיציה וקריאה בלתי מרוסנת של חומר שקיים ברשת. היא כמו נתנה לי חיזוק שצדקתי. אני אכן יכולה לרפא את עצמי בעצמי.
רק שעדיין זה לא הצליח לשנות את ההחלטה של טיפולי הכימו...
אין לי מושג למה, אבל התמקדתי ביכולת המחשבתית שלי ובכוח המחשבה שלטעמי מסוגל בעצמו לרפא כל מחלה. קראתי כל חומר שהצלחתי לשים עליו יד לגבי הנזקים שהדבר הזה מסוגל לגרום ואילו טיפולים אוכל לעשות על מנת לחזק את הגוף במקביל לכל מה שגם ככה כבר עשיתי.
כשסיימתי לקרוא את "המסע" לקחתי טוש זוהר וסימנתי חלקים מסויימים שנגעו בי הכי הרבה. כך שיננתי לי את העיקר. לאחר מכן התחלתי לקרוא את הספר השני.

כבר היתי במהלך הכימו על כל המשתמע מכך.
כבר ידעתי שעל מנת להרעיב את הסרטן שלי עלי לחפור גם בשכבות עמוקות יותר ולהוציא משם כמה שיותר שדים. הרגש!

כבר השתמשתי בקנאביס בכמויות מטורפות, (בפרק ה"קנאביס" מצויין כי הוא נכלל על סמי התודעה) ככה שרמת המודעות שלי רק הולכת ועולה, ובכל זאת... לקחת החלטה שנוגדת לידע ולאמונה שלי כי הרופא שלי המליץ לשלב כימו? איך אני עושה דבר כזה כשאני יודעת בדיוק מה זה הכימו הזה ומה הוא מסוגל לעשות לגוף שלי? ואני כבר יודעת שהמוח לא מקבל זיבולי מוח של שיכנוע עצמי וכאלה. אם את לא מאמינה באמונה שלמה במשהו, הוא לא קונה את כל סיפורי המעשיות שלך.
 

באחד מהפרקים בספר "אשמת הכוכבים", שמספר על שני בני נוער שנפגשים בקבוצת תמיכה של חולי סרטן, הם מקבלים משימה שעליהם לבצע (חברי הקבוצה) לאחר מותו של אחד מחבריהם. תוך כדי שאני קוראת ומתעמקת גם במילים הלא כתובות הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. את המטלה שהם קיבלו.
סשן המוות...

אז האבסתי עצמי קנאביס ובחרתי בכוונה בזנים שאני כבר יודעת שגורמים לי לרגשנות יתר
עמעמתי אור והדלקתי מוזיקה מורבידית שתעזור לי ברקע
לקחתי כמה נשימות עמוקות והזכרתי לעצמי שזה רק הדמיון שלי שמדבר עכשיו
עצמתי עיניים וחוויתי הכל.
(בהרצאות אני מתארת לפרטים...)
בכיתי המון
צחקתי לפרקים
והרגשתי הכל
במיוחד קלילות...

יודעים מה קרה אחרי שסיימתי?
יודעות מה הרגשתי בבוקר שלמחרת?
ריק
וואקום
חלל
כלום
נאדה
פחד? מוות?
הוא לא היה שם!
כבר חוויתי אותו.
 

ובפעם הבאה שסיפרו לי כמה חודשים נשאר לי לחיות כי החלטתי להפסיק את הכל, לקחתי נשימה עמוקה, לבשתי חיוך מרגיע, הודיתי על הדאגה הכנה ואמרתי בצורה הכי אסרטיבית שהצלחתי לגייס "אם זה מה שנשאר לי לחיות, אני אבחר איך ללכת."

זה היה היום שבו לקחתי אחריות מלאה על החיים שלי
בלי שום נימה של ביטול את כל מה שעשיתי עד לפני אותו יום כן?
אם אני מוותרת על ההמלצה של הרופא שלי לשלב בין שמן קנאביס וכימו, שבאה בזכות הנסיון שלו (והוא בערך היה הרופא היחידי שעוד האמנתי לו), אם על זה אני מוותרת – אני לחלוטין לבד!
אומץ?
כי הרבה אומרים לי שזה דורש המון אומץ לעשות כזה מעשה "סופני"?!
ואני בכלל חשבתי והרגשתי שאין לי מספיק אומץ להמשיך עוד טיפול כימו אחד
בתודעה שלי
בבטן שלי
בחושים שלי
מספיק רק עוד טיפול אחד
בשביל מוות על אמת...

​

זה בדיוק הרגע בו החיים נעים כמו סרט מול העיניים
והרשימות של כל הדברים שעדיין לא הספקתי לעשות רצות כמו אחוזות דיבוק
הלוווווווווו רגע!!!!!!
נכון שהם היו מלאים כאב וקשיים ואתגרים (שלא נדבר על שברונות לב)

ברגעים האלו של צמצום לשחור או לבן?
ברגע הזה כל מכשול הפך לשיעור – ראיתי אותם כולם מסודרים בטורים כמו חיילים. כל רגש של שברון או התעלות שקיבלו זהות ומספר קטלוגי.
כל האכזבות ומה שבא בעקבותיהן.
כולן הובילו ומובילים לנקודה אחת של אור.
המהות של הנשמה שלי.
הגרעין.

זה שחיפשתי במשך שנים
שניסיתי והתנסיתי
שבילים שלקחו אותי לנסיונות תהומיים
דפוסים שהוטמעו בי משחר היותי ותהליך ההתנתקות מהם
הזיכוך של הניצוץ הפנימי
קלישאתי ככל שזה ישמע, ברגע הזה שבו הסתכלתי למוות בלבן של העין
הבנתי את היעוד שלי
הבנתי את הכלים שניתנו לי
הבנתי את הדרך בה בחרתי ללכת
הבנתי שבחרתי
הבנתי את החוק הראשון בתורת האנרגיה של היקום
שאין דבר כזה "נכון" ו"לא נכון" וגם אין "טוב" ואין "רע"
כל דבר שקורה בחיים, בא ללמד אותי משהו
הוא בא להגדיל ולהעצים אותי
אם רק אבחר.

​

אז בחרתי לחיות.
בחרתי להגשים את היעוד שלי
את המהות הנשמתית שלי
את הסיבה שלשמה הגעתי לכאן.

 

*הערה – אפילו את הפוסט הזה לקח לי המון זמן לבשל.
היום 30.10.2018 שהם שנתיים ושישה ימים מהכימו הראשון שלי
אני חוזרת וטוענת כי אני כאן בזכות שני דברים בלבד:
ידע
השגחה עליונה (ובכללה – אמונה)