​

למדוט למדתי בשיעורי היוגה לפני שנים.

בהתחלה לא ממש הבנתי מה רוצים מאחת עם טמפרמנט כמו שלי. 

למצוא שקט? אצלי בראש? הכל קורה שם מלבד שקט! בזמן שכולם שרועים על המזרן בשקט מופתי המוח שלי היה מכין רשימת קניות, רשימת מטלות ותכניות להמשך הערב...

​

דווקא בזמנים הכי רועשים חיצונית שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנה וחצי האחרונות, מידי פעם הייתי מגיעה למצב של טרום טירוף מרוב המחשבות והלוגיסטיקה בין בדיקות טיפולים ומצבי הבריאותי. 

על מנת לשמור על שפיות, רוגע והחלטות שקולות כל ערב תרגלתי נשימות ומדיטציה.

הנשימות הן בטניות ולא גרוניות כמו שאנחנו נושמים אוטומטית. בתרגולים הללו אני מתמקדת בנשימה אל תוך חלל הבטן ומשם ממקדת את החמצן לכל שאר אזורי הגוף. מלווה אותו בדמיון, מרגישה אותו מכניס חיים לגוף שלי.

​

אני לא יודעת איך ללמד מדיטציה או להנחות איך עושים את זה, אבל בדיוק באותן שניות שהמוח שלי לוקח יוזמה ומחליט לקחת אותי לטיול סובב עולם, אני מתמקדת בנשימות וזה בדרך כלל מחזיר אותי לפוקוס.

​

חשיבה חיובית זה אחד הכלים שלמדתי בקורס העצמה אישית.

צורת החשיבה שלנו קובעת את התנהלות החיים שלנו. כלומר, מצב הרוח שלנו, דרך ההסתכלות על החיים ובעקבותיה הפעולה שלנו, נובעים מדרך החשיבה שלנו. אנחנו בד"כ גם נמצאים בחברתם של אנשים שחושבים ונוהגים כמונו. אנסה להסביר:

יש הבדל בין להיות חולה לבין לחיות את המחלה. אם אני יוצרת מנקודת מוצא ש"מחשבה יוצרת מציאות", בחרתי לתרגם את זה בצורה שהסרטן לא הגדיר אותי כי אם אני הגדרתי אותו.

~ מעולם לא התייחסתי או אמרתי ש"אני חולת סרטן" אלא ש"יש לי סרטן" כמו אמרתי "יש לי שפעת". במקרים  בודדים בהם נדרשתי לקבל שירותים מגורם מוסדי הצגתי עצמי כ"חולה אונקולוגית".

~ אני מסרבת לקרוא לטיפולי הכימו "כימותרפיה" כי משמעות המילה "תרפיה" היא ריפוי, וזה לא תואם את המחשבה הכללית שלי. מבחינתי כימו לא מרפא כי אם הורג. מה זה הורג? רוצח!

~ לא התחברתי ל"חולי סרטן" כי אם בחרתי להקיף עצמי בנשים עוצמתיות כמוני, שרואות בסרטן מחלה כמו שפעת שניתן לרפא בעזרת טיפולים מחיים. 

~ בפרק הדיקור ציינתי את ה"פורט" שביקשו לחבר אלי וסרבתי כי זה נראה לי חולני.

זו תגובה שנובעת מצורת החשיבה שלי. בהסתכלות שלי, אם הייתי מחוברת לפורט הזה, אני סוחבת איתי לכל מקום את המחלה שלי לא רק בהיבט הפיזי אלא גם המנטלי/רגשי. היא צמודה אלי 24/7. היא מגבילה את בחירת הלבוש שלי, את הפעילות שאני בוחרת לעשות (לא נראה לי שהייתי הולכת לים עם הדבר הזה תקוע לי בחזה למשל... והלכתי לים!) ואני לא נכנסת בכלל לתחום של הסטריליות של הדבר הזה או הסיבוכים הרפואיים שהייתי עדה להם.

באולם הטיפולים אותי בד"כ השאירו לסוף (לפעמים חשבתי שזה כי התנגדתי שיחברו לי את הצינורית הזוועתית הזו, ועד שמצאו לי ורידים עם הפוביה שלי, זה דיי סיבך לאחיות את החיים. מעברו של וילון שומעים הרבה דברים שרצוי לא לשמוע. כולל בכי בתהליך ההוצאה והכנסה שלה ממטופלות שישבו לידי). מצאתי לעצמי אחות מנוסה בפתיחת ורידים ושתינו דווקא התחברנו מאוד כי היא הבינה שכל מה שנדרש זו סבלנות...

~ הומור שחור זו דרך נוספת להתייחס ל"מחלה". הדרך הזו דיי משעשעת למען האמת, כי היא מחרידה את כל מי שסביבי. אז נכון שזה לא הכי מנומס או נחמד לגרום להלם טוטאלי עם מי שמנהלים איתי שיחה, אבל היי יש לי סרטן וזו הדרך שלי להתמודד איתו. אני בוחרת לצחוק עליו ולא לחטוף דיכאון - אז אם יש לך בעיה עם זה אני לא הטיפוס המועדף עליך כרגע... אמרתי על עצמי שאני נראית כמו גוויה מהלכת כי איבדתי המון מהמשקל שלי והצבע הכללי שלי היה צהבהב אפור... למשל. הביטוי אולי מחריד אבל העיניים שלי סיפרו משהו אחר לחלוטין מרוב שברקו רוב הזמן. 

~ אסרטיביות זה משהו שרק הלך והתגבר באופן כמעט טבעי. "לא לדפוק חשבון" לכלום מלבד אני עצמי והצרכים החדשים שלי.

~ בושה זה משהו שלא הכרתי - בטח שלא בגלל שרואים עלי שיש לי סרטן. לא חשבתי על פאה או להדביק ריסים מלאכותיות, לא חושבת על עיצוב מחודש של השד שלי. אם למישהו יש בעיה עם המראה שלי, שיבחר כיוון אחר להביט בו. אני מתמודדת כרגע עם דברים הרבה יותר מהותיים מחוסר הנוחות שלך!

* לא מתוך זלזול באחר/ים/ות כי אם בהתמקדות בי. אני מכבדת כל אדם ורגשותיו, אבל זה לא אומר שאבטל את שלי למען נוחות הכלל. גם ככה קשה או מאתגר.

** בצילום התחתון - בזמן אישפוז בבידוד במהלך סדרת הכימו הראשונה שנקראת AC. המערכת החיסונית קרסה למרות ששמרתי על עצמי, התבטא בחום גבוה והאמינו לי כשאני אומרת שבתצלום הזה אני נראית דיי טוב יחסית לתיעודים אחרים ששמורים אצלי בכספת.