22.02.2022 - השער

מבחינה נומרולוגית הערך של היום הזה הוא 12

אני נולדתי ב 12.12

השעה 23:23 ככה הצצתי על צג הטלפון, ואמרתי תודה כמו בכל הפעמים שזה קרה לי היום. הראשונה שבהן היתה 08:08 וכן הלאה.... אין לי מושג איפה הייתי היום או מה עשיתי, מלבד מכונת כביסה אחת וסיבוב נשימות מול השמש.

וכמו שאני כותבת את המחשבות הללו אין לי מושג למה או איך הן קשורות, כמו גם אין לי מושג לגבי כלום.

אני נמצאת במושב אצל הבן הבכור שלי. הגעתי בערב חמישי כעיקרון "לשישבת" ואין לי מושג מתי אני חוזרת הביתה. גם לא מה זה המושג הזה בכלל עבורי.

במושב יש אץ האפשרות הזו להתנתק מתי שבא לך.

גם במרחבים שלו. הפיזיים.

בשנתיים האחרונות מאז יש כאן מסביב רק חול(י) וחול(י) ואני רק התחלתי להתמודד עם המושג "לאבד שליטה" ופתאום אני נזכרת בקלף המגדל הבוער שכל הזמן נשלף לי.... והקריסה רק החלה מסביב. ואולי גם בתוכי.

אומרים ש"צמיחה" היא תהליך שמחריב אותך.

רק היום אני מבינה את המשמעות של ה"קלישאה" הזאת.

כמו שרק שהתמודדתי עם סרטן הבנתי המון קלישאות ומאין הן צמחו לתוך החיים שלנו.

אולי זו המהות של התזמון בחיים. כמו ההיגד "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע"... ה"מורה" יכול להיות גם שיעור או למידה. אבל זה לעולם לא יבוא אלא אם כן אתה מוכן. אז הכל נשמע ממש יפה ובכל זאת, איך אני יודע שאני מוכן?

על זה אין הסבר.

ובכל זאת.....? איך אני לדעת שאני מוכנה?

....

ואז בא בודהא ומזכיר כי "כשתפסיק לצפות יהיה לך את הכל"...

ובכל זאת יש כאן ארוע של פעם באף פעם....

ואומרים שזה עוד פורטל - ואחד החזקים שבהם

ואז אני הקטנה הסקרנית קופצת ושואלת אם הולכים סיבוב בחללית

אם אכנס לנעלי המתבוננת, וכל זמן שאני שם, זה מרתק ברמות אחרות לראות את זה קורה

להבין על עצמי המון דברים שלא היו לי ברורים שנים קודם. במקביל לחזות בשינויים שהאנושות עוברת ולהבין מה תפקידי בכל זה. כי לכל אחד מאיתנו יש תפקיד כאן. לא באנו לכאן סתם ואין מקריות בתחומי העניין, נסיון וידע של כל אחד ואחת מאיתנו. לכל דבר יש סיבה. כולל היום ושעת הלידה שלנו.

ואני נזכרת המון באחות המתאמת מהאונקולוגית, שאמרה לי ש"הידע שלך מכשיל אותך". אשה מבוגרת דתיה שנראית יותר כמו רבנית מאשר כל דבר אחר.... ושואלת איך זה שבורא עולם יצר אותי כזו סקרנית וזה מכשיל אותי? זה לא הגיוני בכלל.

00:00 22.02.22 הנה תיעדתי....

פעם שהמורה שלי למד טארוט ואני הייתי אחת משפני הנסיון שלו, אני זוכרת עד היום שפיתחתי סוג של תלות בקלפים. היתי מחכה לשיעורים שלו, שיבוא להתאמן עלי... והחיים שלי "לא היו משהו" בלשון המעטה, ואני זוכרת שכל מה שעניין אותי זה הקלף של העתיד. ומתי העתיד הזה יהיה הווה. יענו כמה זמן עלי לחכות ואו מה עלי לעשות בזמן הזה (את החלק הזה לרוב שוכחים... או פשוט מתעלמים ממנו כי הקלפים אמרו....) רק שיגיד לי מישהו מה לעשות.

אני משערת שלא המצאתי את הדבר הזה. ודווקא בגלל שאני זוכרת את זה, כשאני קוראת למישהו בקלפים אני פחות מתמקדת בעתיד ויותר בתהליך... אני לא מאמינה בפתרונות של זבנג וגמרנו. של פלסטר על שבר. ניסיתי. הם לא עובדים. ואני אלופת הדרכים העוקפות!

מה שאני בעצם באה לומר, זה שאם מישהו חושב שיש איזה כוח חיצוני שיכול לבוא ולהציל אותו מהחיים שהוא חיי ונשבר לו, אז אין. יש רק אותנו. ולא, זה לא אנוכי לחשוב קודם על עצמך.

אם אין עצמך אין כלום.

שולחת. בלי עריכה או בדיקה אפילו.