לתעד מסע

"תתעדי"....

"תתעדי"... ככה הם חופרים לי בכל פעם שאני קולטת ש"עליתי על משהו" והמחשבה שטה לה בכוחות עצמה ומחברת לבד את הנוירונים והסינפסות במוח לציר זמן שלם כולל תסריט ועיבוד לבמה.

ואז אני מנסה לערוך את זה למשהו הגיוני לטובת הכלל...

זה השלב שלפעמים הולכת לאיבוד כי אין לי מושג איך עושים את זה בכלל, או מה אני עצמי עושה. אני רק יודעת שרוב המידע שקיים כאן מסוגל להציל חיים.

חלקם (החיים שניצלו) אפילו הזדהו בעצמם...

רק את הדבר שמצופה ממני לתעד אני עדיין לא מצליחה להעלות או לפתוח.

איך זה להיות במקום הזה של ה"מעבר".

על תקן ההיא שחזרה מהמוות, רק שאין לי מה לומר על החווייה. רק עובדות יש לי.

מהמסמכים של מחלקת טיפול נמרץ, מהמנתח שבעצמו אמר "כמעט איבדנו אותך", ומה שקרה מאז ועדיין קורה.

איך לדבר על מוות כשאת כולך מלאת חיות? לא ברור העניין.

אז לקחתי את משימת התיעוד ליצירת סרטונים קצרים, בכל אחד מהם חושפת עוד משהו קטנטן... בשביל העידון.

בכל זאת אנשים עדיין קושרים את המילה "סרטן" עם מוות!

אולי זה חלק בלתי נפרד מהמסע האישי שלי - לנפץ את התדמית האימתנית שדפקו ל"אם כל המחלות" הזוטי. כי כבר מזמן כולם יודעים שיש לזה "תרופה". אני מעניין אותי לדעת איך זה שעם כל הידע שכבר יש תרופה לסרטן עדיין יש תורים ארוכים במחלקות האונקולוגיות. אולי עדיין לא מקשרים בין כימו/רעל ומוות?

כי אני לא "כמעט הלכתי פייפן" בגלל הסרטן!!!

הכימו, הקצת ביולוגי שקיבלתי, והזריקות של "אחרי" היו אלא שדרסו את הגוף שלי....

שלא נתבלבל כאן.

לאנשים שטוענים שזו לא חכמה ששרדתי "כי היה לך את כל הידע הזה", אני מזכירה כי למרות(!!!) שהיה לי כל הידע, עדיין הגיע סרטן!!! תכלס...

מעניין כמה זמן יקח לאנשים לקשר בין זריקות הקורונה וסרטן שצץ עכשיו כמו פטריות אחרי הגשם.

אני מוקפת מטפלים משלל צבעי הקשת, וכולנו שמענו את אותה הקריאה להתייצב לדגל. לעמוד בשבועה שלנו. כי הגיע זמן הצורך של האנושות בידע שלנו, בנסיון ובאור של כל אחד ואחת מאיתנו.

במקביל - נחשפים המון שרלטנים... מפחיד שאנחנו בפני התעלות כזו עצומה...

האור חושף הכל שירי. תזכרי תמיד.

השארי באור שלך.

מי שזקוק לידע ולנסיון שלך יגיע בדיוק מושלם.

תפקידך הוא לרפא. תתמקדי בזה. את השאר תשאירי לאחרים. לרוח הגדולה שמטהרת כאן את הכל.

אני לא היחידה ששמעה את הקריאה ל 144,000 להתאסף!

נארניה - הנה אנחנו באים!!!