ולנטיינס' 2018

כולם כתבו אתמול על אהבה כולם ציינו אתמול את היום המיוחד והדביק הזה, כאילו שרק בו ניתן להפוך למרשמלו נמס מעל האש מבלי להחשב מלוקק או חסר חוט שדרה, או מה שזה לא יהיה. כולם אתמול שכחו את המריבות והויכוחים ואי ההסכמות בחייהם, וחגגו את מה שמחבר ומדביק בין שתי יישויות אנרגיה זה לזו. אני הלכתי לשיר

אני חגגתי את העוצמה שבאהבה. אני לא יודעת איך אחרת ניתן להמחיש אנרגיה של 3,000 איש אישה וילד ששרים ביחד קול אחד מלא גוונים צורות וצבעים. התרחש בארוע "קולולם" בחיפה

חשבתי על זה שבעצם כל חיי אני שרה. תרתי משמע כי על שמה אני נקראת... אירוני משהו. נזכרתי אתמול בזמנים בהם הייתי צעירה בהרבה, ושרתי במקהלות, למדתי קולות מלווים וראשיים, התרגשתי לפני כל הופעה ולפני כל חזרה. לא יכולתי שלא להזכר שגם את זה ניסו לקחת ממני – ולא הצליחו, אבל בזה אני מסרבת להתמקד כי הרי זה חלק בלתי נפרד ממני (המוזיקה) ואין באמת דרך לנתק חלקים מנפשו של אדם. אפשר אולי לנסות לכלוא אותם או לאסור, אבל בינו לבין עצמו אדם יודע בדיוק מה מרכיב אותו, אם רק יתבונן פנימה.

חשבתי על כל אותם זוגות שהגיעו לשם ביחד כדי לחגוג בצורה הכי מקורית, ששום דובי ורדרד לא מסוגל להחליף ולא משנה כמה לבבות מודבקים עליו. אולי הם שרו בשתי קולות עד שנרדמו חבוקי זרועות עם חיוך מתוק על השפתיים, התעוררו בבוקר כמו ממתיקים סוד. ניסיתי להיזכר (ללא הצלחה מרובה אני חייבת להודות) מתי הרגשתי כאלו עוצמות כשהייתי חלק מזוג, וזה לקח אותי למסע של הרהורים על האהבה בחיים שלי. על המקום שהיא תופסת בהם. היא תמיד קיימת וחייה בתוכי וסביבי, גם כשאני לבד.

חשבתי על המשפט "אמור לי מיהם חברייך ואומר לך מי אתה" במובן הזוגי של המילה, והתחלתי לנבור אחורה בזמן. לסדר אותם בשורה כמו במסדר המפקדת. לבחון אותם מהחוץ ועד לפנים שלהם. ממרחק של זמן ומקום, הצלחתי מהר מאוד להבחין בדפוסים שחזרו על עצמם. צריכה להיות עיוורת בכדי שלא להבחין. אחרי שסיימתי לנבור ולחפור, בהחלטה פרקטית שאלתי את עצמי "טוב, אז מה בעצם את רוצה"? והתחלתי לערוך שוב את ה"מפרט הטכני" כפי שאני מכנה אותו בהומור.

בזמן הטיפולים, כשנראיתי והרגשתי כמו גוויה מהלכת כי הייתי כולי שדופה עור ועצמות בגוון של אפור צהבהב, הדבר האחרון שהצלחתי לחשוב עליו היה שמישהו (מלבדי או כל אותם אלו שליוו אותי כמעט 24/7) אחר שמסתובב לי בבית ומקרקר סביבי מבקש למלא כל מחסורי, לטפל בי כמו הייתי פעוטה חסרת יכולת תפקודית מינימאלית. רק חיפשתי את השקט. להתחפר בו. למצוא נחמה לכאב ולחוסר האונים. רק אחד הורשה להכנס בהיכל החולשה ולשמש כתף וסלע איתן. רק איתו הייתי מסוגלת להסיר את כל הקליפות של זו החזקה שעומדת מול הררי האיום הקיומי מולו התמודדתי. לרגע קצוב להיות חשופה ומפוחדת, כאובה ומואסת בסאגה הבלתי פוסקת של חיים בין בדיקות מעיקות וטיפולים מחרידים שלפעמים היה נדמה לי שהסירו ממני כל טיפת צל אנוש. מרגע שחוויתי גם חולשה, פרקתי כל עול, יכולתי שוב לחזור להיות חזקה ונחושה. מסתכלת לחיים ולמציאות בלבן של העין. בכוחות מחודשים. תמיד ברגעים שכאלה מזכירים לנו את הניסוי של כוס עם מים, שעולה על גדותיה ברגע שעברנו את המכסה. זה הכי ממחיש את הקיבולת שלנו – בעיקר הרגשית. אפשר ואף רצוי להחליף את הדימוי של המים בכמעט כל דבר בחיים. זה יכול להיות אושר או כעס, אהבה או יצירתיות למשל, שאם אנחנו לא נותנים להם מקום לביטוי הם פשוט נשפכים החוצה מאיתנו בלי שליטה. בלי שליטה שכזה מסוגל לגרום לכאוס טוטאלי. לסערת רגשות. להתפרצויות חסרות כל סממן של פרופורציה.

אני לא יכולה להתעלם מההשוואה הכמעט אוטומטית שאני עושה בין המטופלות שאני מלווה, לביני. רבות שאלתי עצמי מה הייתי בוחרת לעשות במקומן, כי את הפן של ההשתבללות הזו שכמעט כל אחת תיארה אני מכירה. איך את יכולה להתכנס לך בתוך הקונכיה של עצמך, עטופה בהלם וכאב ותסכול וחוסר שליטה הכי מינימאלי שאיי פעם חווית כי זה מרגיש כאילו לגוף שלך יש חיים משל עצמו והם הכי לא קשורים אליך. הוא עושה דברים שמרגישים כאילו סוף העולם מתקרב ועליו להכין אותך לסוף. הוא אשכרה אוכל אותך מבפנים – ואת מרגישה כל מילימטר של הקרביים שלך תקועים בגרון. מתמוססים. בתוכך. ומנגד יש איזה אחד שאוהב אותך וכל כולו רוצה לעזור לך ואת אפילו לא מסוגלת להצליח להסביר לו מה את מרגישה אז את מוותרת ורק מבקשת שיניחו לך לנפשך. עד לפעם הבאה שזה יתקוף אותך. והנשיות שלי? הגוף שלי? הדברים שהשתנו בהם שגם ככה לא ידעתי לתרגם למילים... איך הייתי מצליחה להסביר את כל אותם אלו למי שלא חווה בעצמו והלוואי שלעולם לא יחווה! ובכל זאת... הוא כאן ורוצה לעזור לך. להסיר ממך ולו טיפה אחת מהקושי הבלתי אנושי הזה שאיתו את מתמודדת.

אז כן, אהבה פנים רבות לה, והיא קיימת בזכות עצמה! היא לא זקוקה לשום דבר ולאף אחד על מנת להתקיים. היא שם. בכל צורה ופורמט אפשרי. ואולי אחרי הכל נחסך ממני השלב הזה כי לא הייתי יודעת להתמודד איתו. לא בנקודת הזמן הזו בכל אופן. כי כשנזקקתי לחיבוק "אחר" מזה שהסובבים סביבי העניקו לי, הוא היה שם במרחק שיחת טלפון קצרה ועניינית, הכי חברית ובלתי זוגית בעליל. מצד שני אולי זה היה שיעור שלא מהעולם הזה, על הרבדים השונים של המושג אהבה, שגם אותו היה עלי לחוות. שאם אני מתמקדת בו ומתבוננת מקרוב, הוא מסייע לי להיות חדורת מטרה. עניינית. פקוחת עיניים. מודעת.

אין שחור בלי לבן, ואין טוב בלי רע, אין נתינה בלי קבלה, ואין אהבה בלי שנאה, אין מלא בלי ריק כמו שאין אושר בלי עצב או ביחד בלי הלבד – ולא משנה כמה ננסה להתנער מהעובדה הזאת. אולי כך היקום מתפקד ואנחנו רק חלק קטן ממנו. אנחנו הגלגלים שמניעים אותו להיות מה שהוא. שלם.

אתמול בוולנטייס' דיי חוויתי את עוצמות האהבה הזו שאני מדברת עליה. היקום הפגיש בין המון אנשים, שביחד יצרו משהו ענק ומרגש ומלא אנרגיות טהורות שאפילו הכשלים הטכניים בדרך לא הצליחו להפחית ממנה כלום! בלילה, אחרי הג'ויינט לילה טוב, איפשרתי לעצמי לרוקן במעט מהמים בכוס החיים שלי, כדי שהיא לא תפרוץ החוצה ממני בלי שליטה, כמו סכר שאיזה ילד הוציא ממנו אצבע.

אהבה היא הכוח שמניע את גלגלי השיניים של היקום

בכל פעם שאנחנו מרגישים בה, חווים אותה ונותנים לה ביטוי, עוד סיבוב מושלם.

השיר ששרנו כולנו ביחד בשלוש שפות הוא של מתיסיהו ונקרא One Day

https://www.youtube.com/watch?v=WRmBChQjZPs