איך מתמודדים עם סרטן?

זה מה נשאלתי אתמול... אין לי מושג האמת. כי אין נכון ולא נכון – המוח גם ככה לא קולט את שתי המילים הללו. גם אין אצלו טוב או רע. הכל נכון והכל טוב.

זה בדרך כלל התרגום שלנו שנותן משמעות. אין דבר אחד שמתאים לX אנשים ומתאים גם לY – גם כשהנתונים שלהם זהים! אין לי מושג איך מתמודדים עם סרטן – יש לי מושג איך אני התמודדתי איתו אחד הדברים שהנחו אותי היה לא להשוות כי ממילא אין טעם אז חבל על האנרגיה. המרכזי היה ששום פחד לא ינהל אותי – הצחיק אותי הפחד של הסובבים אותי רק מלראות אותי. רק דבר אחד הפחיד אותי, וגם זה השארתי כי הוא הגן עלי. פחדתי להכנס לדיכאון! דקה וחצי במחלקה אונקולוגית של כל בית חולים באיזו עיר שתרצו, מספיק בשביל להמחיש כמה זה קל. אז עשיתי הכל כולל הכל על מנת להמנע מלהגיע לדרגה הזאת, וזה לחלוטין לא אומר שלא היו לי רגעי משבר! בהבדל אחד ויחיד – הקצבתי לעצמי זמן. איפשרתי לעצמי לדמות דיכאון למשך חצי יום, שבו בכוונה לא הוצאתי את האף מהבית, לא התקלחתי, לא בישלתי או אכלתי משהו מיוחד (אם בכלל), לא ציירתי, לא כתבתי, לא האזנתי לפלייליסט האנרגטי שלי, לא לקחתי קנאביס שבד"כ אני לוקחת בבוקר כי הוא מעורר... מספיק מוחשי נכון?

נתתי ביטוי לעצב לקושי ותסכול. גם הן רגשות לא?

עדיין לא מצאתי את הדרך הנכונה לכתוב על דרך נוספת שתרגלתי על מנת להתגבר עם הפחד, אבל עשיתי מה שנקרא "סשן מוות" ולרוב התגובות של אנשים כשאני מספרת את זה הן הלם מוחלט, אבל וואלה מרגע שעשיתי את הסשן הזה לא פחדתי מכלום! עזבו את זה שכמה חודשים אחרי הסרטן יצא לי לחוות את זה בלייב כן?, הכי לא פחדתי להפסיק טיפולים כמו שהפסקתי למרות כל מסע ההפחדה שעשו לי.

עזבו אתכם ממה שסיפרו לנו כל הזמן כמה מפחיד זה למות.... עד שאתה מגיע לשלב הזה של הרגע לפני אתה וואחד מסטול מכל המורפיום ואללה יוסטור איזה קוקטייל כימיקלים יש לי בגוף...

נשבעת לכם שלא מרגישים כלום! וחצי שניה אחרי זה הכל לבן ואתה מרחף.

אני זוכרת כשרק סיפרתי לזוג חברים קרובים ומדהימים שלי, הבעל אמר לי בצורה הכי קלילה ופרקטית, "טוב אז שירי את צריכה לקחת בחשבון שעומדת לפניך שנה לא פשוטה, וכמו שתתייחסי אליה ככה היא תהיה." ואלה היו המילים שכששמעתי אותן נזכרתי בסרט "תעצרו את העולם אני רוצה לרדת". ככה זה הרגיש לי.

כאילו שהחיים שלי הולכים לעלות על מוד של "און הולד" (בהמתנה) כמו שנאמר... למשך שנה. אז שנה נראה קצת מפחיד כשחושבים על זה עוד לפני שהיא התחילה כן? מה יקרה אם נפרק את זה לתהליך יומי ונתמקד במטרה? איך אמרתי למישהי? "מתי בפעם האחרונה היתה לך האפשרות לקחת שנה וחצי פסק זמן ממרוץ החיים ולהתחיל להקשיב לעצמך?" וזה ממש לא נאמר בציניות. תכלס זה מה שזה.

סיימתי עכשיו שיחת טלפון עם מישהי שחבר משותף הפנה אלי, כי היא מתמודדת עם גילוי שמאוד מפחיד אותה.

זה בעצם מה שגרם לי לבוא לכתוב. היא שאלה אותי איך מאמינים? ואני לא ידעתי לענות על השאלה הזו. בערך כמו שלא יודעת להשיב על השאלה לגבי ההתמודדות עם סרטן.

איך מאמינים? אולי כמו שמתמודדים עם סרטן – אין נכון ולא נכון ואין דבר אחד שיעבוד לאחד ויתאים גם לשני. כי אנחנו בנויים אחרת. מה שטריביאלי עבורי הוא כמו נוסחה סתומה בעיני אחר. וזה לא קשור ברקע או ידע. זה קשור במשהו הרבה יותר פנימי מזה. ואני לא יודעת להצביע על המשהו הזה. יכול להיות שזה קשור באמון שלנו בעצמנו?

אתמול שאלה אותי חברה למה אני עושה את כל מה שאני עושה.

"כי אני יכולה"! זו היתה התגובה שלי. "כי אני לא מסוגלת לדעת את מה שאני יודעת ולא לעשות כלום. זה יהיה כאילו המצב הקיים מקובל עלי. את למשל לא בנויה לעשות את זה נכון? תארי לך כמה עוד כמוך יש אנשים שלא בנויים או מסוגלים מכל סיבה שהיא? זה הרי לא יעשה מעצמו. ליותר מידי אנשים יש אינטרס שהמצב ישאר כמו שהו, וזה לא לטובתי האישית בכלל! ואם האינטרס שלי במקרה (לא מאמינה במקריות!) זהה לאינטרס של א/נשים אחרים, וואלה אני אחבור אליהם והנה זה כבר יותר מ'רק אני' נכון? אז כל עוד אני מסוגלת אני אמשיך לעשות". ספציפית השיחה הזו היתה בנושא המאבק ברפורמה של הקנאביס הרפואי, אבל במחשבה שניה, אחרי שאני קוראת את המילים שהרגע הקלדתי, אני חושבת שזה בא לידי ביטוי בכל תחום אחר לצורך העניין. ככה זה גם היה בהתנהלות שלי עם התמודדות עם סרטן ואחריו סיפור הכליה שנפגעה מהכימו והיתה צריכה לצאת...

התחלתי ללמוד NLP ואני מתמוגגת מכל רגע. כולל מהדרך שבה היקום איפר לזה לקרות, ומה שהתלווה לזה. כבר אמרתי לעצמי שמתכווננת ומזמנת קורס המשך ל NLP MASTER ובשאיפה אף לבחור תחום התמחות.

ארגז הכלים שלי מתרחב והלב שלי איתו ביחד.

בתצלום: אני וההרים שצלחתי צעד אחר צעד, וגרמו לי להפנים שגם ההר הכי גבוה הוא לא יותר מאשר גרגרים גרגרים של חול....