להגשים

‏יום שלישי 01 מאי 2018

הדלקתי את המחשב היום כי האינטרנט נדם ורציתי להפעיל את הראוטר כי הוא מחובר למחשב. פתאום הוא עולה והכל בסדר כאילו מעולם לא שווק חיים לפני בערך שבועיים.

מצאתי עצמי מנותקת מהיכולת לכתוב, וזה לא כאילו שלא כתבתי בעט על דף כמו פעם לפני שהתרגלתי למקלדת והמילים זורמות במקביל למהירות ההקלדה שלי (חייבת לבדוק את זה פעם). כתבתי בעיקר מה שנראה כמו שירים. אני שרדתי שבועיים שלמים ללא מחשב...

כל החיים שלי בערך נמצאים במחשב הזה. תמונות וסרטים ומוסיקה שזה בכלל חלק מההוויה שלי. ומצגות שלי ושל אחרים, והחומר שאספתי לאתר שלי ולחוגי הבית... אני שרדתי שבועיים בלי גישה לכל אלו. רק עכשיו אני מבינה למה. מקבלת בהכנעה ואומרת תודה לגרמי שמים.

לפני יומיים עלתה תזכורת בפייסבוק של כל התמונות מהטיול שעשיתי עם חמי (חבר טוב) במדבר. מן הסתם זה הטיס לי את הזכרון ליום ההוא... לפני 4 שנים היום ההוא שטיפסתי במו רגליי את ההרים בדרך לאילת. אלו שתמיד התבוננתי בהם דרך חלון המכונית או האוטובוס וציירתי בדמיון את הקימורים שלהם והגוונים של החול והסלעים. היום בו התמזגתי בעוצמות ההם שקיימות רק במדבר ולא בשום מקום אחר.

היום בו התמודדתי עם פחד הגבהים שלי על הר בגובה 400 או 600 מטר, לא קולטת שהרגע סיימתי לטפס עליו. היום בו הגשמתי לעצמי חלום.

בעוד כמה ימים חמי ועוד כמה אנשים טובים ירדו שוב למדבר. הפעם הם ילכו בנחל צפית. המקום בו מתו לפני כמה ימים 12 נערים ונערות. אחד מהם הכרתי אישית והאובדן עצום. הפעם לא אוכל להצטרף אליו למסע במדבר. גדול עלי 16 ק"מ. אז במקום להיות אתם שם, אהיה איתם כאן או בכל מקום אחר שאבחר להיות ולהנציח את הילד המקסים הזה שהכרתי ואני לא מאמינה בכלל שהוא כבר לא פה.

בצהרים קיבלתי טלפון מזו שמרכזת את לימודי הערב במתנס במושבה שלנו, והיא מודיעה לי כי למרות שלא אישרתי סופית כפי שביקשה ולא הסדרתי תשלום עדיין, אם אני עדיין רוצה יש מקום עבורי בקורס NLP ושעלי להיות בכיתה בשעה 17:00. את נושא התשלום נסדיר אחר כך... מקסימום הרווחתי שיעור חינם. כל כולי בהלם מוחלט, דופקת ריצה למרכז המסחרי, נכנסת לחנות לכלי כתיבה ובוחרת לעצמי מחברת עליה כתוב "השמים הם הגבול" ועוד פנקס עליו רשום "רעיונות חדשים מתחילים כאן" (באנגלית). אפילו עט חדשה! קלטו קטע – אפילו לא הסדרתי תשלום וניירת!!! לא הספקתי להרים טלפונים ולברר בכלל מרוב שהיו ימים מטורפים בטלפונים וכאלה וזה ברח לי מהראש בכלל...

בדיעבד מסתבר שהיה מימון מהמחלקה לשירותים חברתיים, היה מימון מהתאגדות קהילתית שמיועדת בדיוק למצבים כאלו. והרי לך דרך של WIN WIN קהילה וממשל. הם "השקיעו בי" (לא כספית) לפני 5 שנים מנטורית צמודה (שבדיוק סיימה לימודי אימון אישי והיתה צריכה אובייקט לסטאז' – אני) שהפכה לחברה קרובה בלב ונפש, שליוותה אותי בכל תקופת הטיפולים וההחלטות שהיה עלי לקבל. אשה מהממת!

היום הם שוב משקיעים בי, מעניקים לי עוד כלי וידע, כי בסיום הקורס הזה אני הולכת להעביר סדנאות להעצמה אישית לנשים חד הוריות ומשכבות מוחלשות. בכך הם מקבלים את ההשקעה שלהם בחזרה ואני זוכה במקביל להחזיר לקהילה. כולם מרוויחים. מבחינתי האישית? המטרה שלי היא אותה מטרה – למלא את השליחות שלשמה באתי. להגשים את עצמי. את היעוד שלי. מהרגע הראשון שפגשתי את המנטורית שלי ידעתי עמוק בפנים, שזה בדיוק מה ששכחתי. היא סימן הדרך שהיקום השאיר לי בדרך – כי ביקשתי הכוונה. זה מרגיש כמו קצת סגירת מעגל האמת דיי כמו כמעט כל הימים האחרונים מאז שהלב שלי התחיל לפרפר ולהראות סימני חיים

ואיך מסיימים מניפסט שכזה? אין לי שמץ של מושג בסך הכל היה לי דחף לחוש את המקלדת מתחת לאצבעות לתת למחשבות חופש מוחלט לטייל מחוץ לגבולות הגוף הפיזי שלי לצייר במילים

אריסטוטול אמר, "בזמנים הכי חשוכים שלנו אנחנו חייבים להתמקד באור". נזכרתי פתאום בסטיקר שהיה לי פעם עליו היה כתוב בנצנצים "רק אהבה תביא אהבה"