סולסטיס 21/12/2023

אין לי מושג מה לומר/לכתוב מרוב שכל כך הרבה משפטים רצים לי בראש. או במיינד. או באיפה שלא קוראים לזה המקום הזה ששם הן נמצאות. לפעמים נראה לי שכל כולי מילה אחת גדולה שמכילה את כל האותיות האפשריות.

גם אין לי מושג מאיפה מתחילים או איך מרוב שכל כך הרבה קורה מסביב שיש לי סחרחורת אשכרה!!!

הקטע הוא שהרוב קורה בתודעה. ברובד הרוחני. כמו מליוני זקיקים שמתחברים אחד לשני ויוצרים קו ומתחברים לקווים נוספים. אה כן - הסינפסות... אלה שרואים בסרטים שמדמים לנו מה קורה במוח? אז זה בדיוק זה. מלא נקודות שמתחברות לקווים... זה מה שהכי ממחיש את ההיגד "הכל קשור להכל". זה לא סתם עוד ביטוי ריק מתוכן - זה המהות של התוכן!!!

השמים מכוסים עננים והכל אפור, מלבד ההילה הפנימית של השמש. כמו שולחים אותנו להיות בפנים כי הבחוץ לא מזמין כל כך. ויש לי משהו שמזכיר מיגרנה אבל לא ממש. יותר תחושה שמבקשת ממני לעצור ולנשום, או לפחות להתנהג פיזית כמו אחת שנמצאת בהתרחשות קוסמית שלא מצליחים לתאר במילים כי אין! כבדות פיזית ועוררות רוחנית....

להתבונן באנושות בימנו מרגיש כמו הלימודים שתמיד רציתי - אנתרופולוגיה.

מרגע שהתחברתי לדיוק של הבריאה, שתמיד שולחת אלי סימנים שונים ומשונים, אני קולטת שהתרגום של מה שאני רואה בעצם התבוננות בקולקטיב, הוא הוא החקר שביקשתי ללמוד באוניברסיטה. ישירות מהמקור. בלי הנגיעה של הנדסה תודעתית של מישהו אחר. הלמידה היא על ידי העמקה של ההתבוננות. כמו אשכרה הזבוב שעל הקיר. גם אם אין ממש קיר.

היה לי קטע פסיכי בדואר היום עם ההיא שתמיד יש לה קטעים עם אנשים שמתנהגים כאילו היא המשרתת שלהם... למרות שזה התפקיד שלה - לתת שירות. נכון שאומרים לנו להכנס פנימה ואנחנו זה כל מה שקיים... רק שאנחנו אמורים להבין בעצמנו, או ללמוד, שזה נכון רק במצבים בהם אנחנו לבד עם עצמנו. כי לשטיק הזה יש גם קטע שאומר, שכולנו אחד... ואם כולנו אחד אז גם את/ה זה אני.... רק מהצד השני. כמו שרואים כשמתבוננים במראה.

אז אמרתי לה הבוקר שיפה לה ככה השיער משוך לאחור, והיא אומרת "הכל כדי שלא יראו שאני חולה"... ואז גם שמתיי לב לעיניים שלה שבאמת היו קצת עייפות וחסרות את הזיק כשהיא חייכה אלי בקושי... בתגובה שאלתי אותה אם מותר לה... היא לא הבינה. אז פירשתי ושאלתי אם מותר לה להיות חולה.... היא סיפרה לי שהתעקשה להגיע כי היום מחלקים קצבאות ואין לה לב להשאיר אנשים בלי כסף... בא לי לחבק אותה אם לא היתה שם המחיצה. לא זוכרת איך הגענו לזה אבל היא אמרה לי משהו ועניתי בתשובה "גם מלאך המוות שאל את אותה שאלה כשבא לקחת אותי ואמרתי לו שלא מתאים לי עכשיו... שיבוא יותר מאוחר". כשיצאתי מהמקום היא כבר חזר להיות שק חבטות של מישהי שהתעקשה שיקבלו אותה למרות שלא הזמינה תור ידה ידה ידה... העיקר שאני השארתי אותה עם פנים מרוחות בחיוך. על זה אני מודה. לכו תדעו - אולי זה היחידי שיהיה לה היום?