צינורות של ידע ואור

כבר מזמן לא חוויתי דחף מטורף כזה לכתוב.

לא ברמה של תחושה של כאילו המחשבות משתוקקות כל כך לצאת לידי ביטוי, שזה מדגדג באצבעות.

חזרתי מאילת לא מזמן, ואני כבר אחרי מקלחת וג'ויינט של ערב שהכניס אותי למוזה של לפרוק

להפתעתי כי רבה, על מנת להרגיע את האדרנלין אפילו פרקתי את המזוודה וסידרתי הכל במקום, הכנתי לו"ז כביסות ומטלות שאספתי בדרך או שכחתי...

לא יודעת לקבוע איך או מתי זה התחיל,

אבל כבר זמן מה יש לי תחושה שה"אני" האמיתית יוצאת מהקונכייה שלה אחרי שנים של השתבללות,

והתגליות מדהימות אותי בכל פעם מחדש.

אי אפשר שלא להבחין באנשים שמזדמנים לחיי, ועליהםן אני הכי הכי מודה.

כל אחד ואחת בדרכו ודרכה היא מקלפים נדבך נוסף משירי שהסתתרה בי כל השנים.

אין לי מושג למה אבל אני לא יודעת אם "אני" שלפני כך וכך שנים היתה מסוגלת להוציא אותי לאור באותה מתכונת כפי שזה קורה עכשיו.

אני מצליחה לראות דברים בדיוק באור שבו הם מוקרנים ליקום מחדדת אותם בעזרת הכלים שרכשתי מתבוננת פנימה ושואלת וחוקרת מחפשת את השורש את ההוויה.

בד ובד גם מתירה לנפש שלי להעלות את העבר באוב לומדת ממנו סולחת לו ובעיקר לי. משילה קורי עכביש מהאוצרות שקיבלתי מתחברת לילדה הקסומה שהייתי ומסתבר שעודני. אולי בגלל זה אני כל כך מוקירה תודה על הנאיביות שנטעה בי שורש אני דווקא אוהבת אותה. בואו נכיר בעובדה, כי ילדה נאיבית (בת 50) זה לא מצרך נפוץ! כנראה שכזו אני – ילדה. זה היחוד שלי בכל פעם שמגלה משהו חדש מתלהבת כמו ילדה שמגלה אוצר

ומעבר לנאיביות או שאולי בהמשך ישיר,

אני אוהבת ללמוד ואני אוהבת ידע הכי הכי אני אוהבת א/נשים עם ידע שלא חוששים לחלוק אותו עם יתר בני האנוש. ביחד לרקום רקמה אנושית חיה כי מה שווה ידע אם לא ניתן לחלוק אותו? מה שווה הנסיון שלנו אם אנחנו לא מנחילים אותו הלאה?

והנה האצבעות רוקדות להן על המקלדת ועושות חגיגה כבר סיפרתי שיש לי מחשב חדש? החבר הכי טוב שלי שיודע כמה החלק הזה שבי שבוער וחייב מקום פורקן אחרת הוא מתפוצץ...

הלך וקנה לי מחשב נייד מקסים שיש בו הכל מכל וכל שאני צריכה בזמינות 24/7.

רק שלי!

אז הייתי באילת ובשיא הכנות המטרה הראשונית היתה לחגוג מסיבת יום הולדת כיתתית לנכדה שלי על הדרך כמובן שהגיעו גם אנשים שלא ממש קשורים לכיתה שלה ו/או לה היה מקסים להתנתק מהכל למצוא לעצמי פינה שקטנה בצד להדליק ג'ויינט שירגיע את ההתרגשות ממה שקרה לי ערב קודם עת העברתי הרצאה בדרך הכי מקורית שהדעת מסוגלת להעלות לא רק הרצאה העברתי למדתי ולימדתי כל כך הרבה א/נשים ולפני שנרשמת פה התרגשות – אף אחד לא הגיע....

כן כן, איש לא בא והחלק הכי מצחיק הוא שבכלל לא שמתי לב לעובדה הזאת היא היתה כל כך שולית. סיימנו לארגן והתחלנו לדבר על הנושא שמקשר בין כולנו. קנאביס.

(כל אחד מהנישה שלו כן? האג'נדה שלי לא באה משום רקע אחר מלבד קנאביס רפואי, ושלרגע לא תהיינה תהיות.) אחרי נסיעה מזעזעת שכללה כאבי תופת בשוק של רגל ימיני שלחצה על דוושת הגז ברכבו של חברי למסע (תרתי משמע...), ירידה לשולי הכביש תרגילי נשימות ושתיית מים כבר מזמן לא היה לי כאב כזה, במיקום הזה ובעוצמה הזאת. הייתי יותר מבוהלת מכל הסיטואציה מאשר כאובה ובכל זאת לא הייתי מוכנה להמשיך לנהוג. בצדק... אז החלפנו מושבים וכמה קילומטרים אחרי נכנסנו לפקק כל כך ארוך שהתחלתי לחשוש שמא לא נגיע לאילת בזמן להרצאה... בהחלטה של רגע החלטנו לעשות פרסה ולנסוע בדרך העפר כמו כמה רכבים שעשו זאת לפני כן. בדיעבד, חבל שלא חשבנו על זה קודם כי זה מה שגרם לנו לחתוך את כל התקיעות הזאת.

כמה קילומטרים בהמשך כבר ראינו והבנו מה היה הגורם לפקק הענקי הזה שמסתבר שהשתרך הרבה מעבר למה שראינו אנחנו. מסוקים חגו בשמים. רכבי ביטחון וחילוץ... רכב מחוץ לחלוטין.... לא הייתי מסוגלת להמשיך לצפות והסטתי את הראש הצידה. פתאום נזכרתי בחלום שחלמתי או חזיון שראיתי לילה קודם....

שום דבר לא קורה סתם! כי כמו שהקשבתי לאינטואיציה שלי באוטו, כך גם אחר כך בשיחת טלפון אל תוך הלילה והאינסומאניה, הבנתי עוד הרבה דברים שנאיבית שכמותי לא שמה ליבה אליהם, מרוב שהיא נאיבית. תודה לגרמי שמים, על שהיקום שולח אלי א/נשים שיאירו את הדרך ויכוונו אותי אל פירורי הלחם שהושארו בנקודות ציון מסויימות, אמונה בעצמי, ואני מסוגלת לקלוט. מתוך השקט. זה כל מה שצריך.

תובנות נופלות ומחלחלות והתמונה מתבהרת משחררת שאלות לחלל היקום מתמקדת ומתבוננת ובעיקר מאזינה והכל בא בול בזמן שאני זקוקה לו.

לא הייתי אמורה להעביר הרצאה בפני קהל ביום רביעי האחרון. הייתי אמורה לאסוף מידע ולהעביר מידע לא/נשים מסויימים. כמו אנרגיה שזורמת ממני ואלי צינורות של מידע – שביחד יוצרים קסמים. והוא זרם אלי כמו נהרות לים. והוא זורם ממני כמו מפל לאוקיינוס.

כל מה שסובב אותי אלו אנרגיות של צמא לידע מצד אחד ורצון לחלוק מהצד השני.

כל שהייתי צריכה לעשות היה להיות קשובה בעיקר לעצמי.

נאיבית שכמותי....

כל כך מרתק ומקסים כמו ילדה שרצה בשדה חרציות מאושרת ושרה צוחקת וחופשיה בלי שום מחסום או איסור.

מוקדש באהבה עצומה לאלו שהולכים והולכות לצידי בקסם האישי שלכן ושלכם באנרגיה המיוחדת שלכם ושלכן מעשירים את עולמי